אסתי זקהיים, שחקנית, יו"ר שח"ם (לשעבר), דירקטור "אשכולות" העידה לטובת עבריין מין אשר הורשע בביצוע מעשי סדום.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

אסתי זקהיים, שחקנית, יו"ר שח"ם – ארגון השחקנים בישראל (לשעבר), דירקטור "אשכולות" העידה לטובת עבריין מין אשר הורשע בביצוע מעשי סדום.

דים אמור || 26.12.2023

בשנת 1999 שחקנית אסתי זקהיים (*) העידה לטובת עבריין מין אשר בנובמבר 1999 הורשע בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים במספר תלמידים כשניהל ולימד בחוג לתיאטרון של תיכון עירוני ה', ונידון ל-4 שנות מאסר. לאחר שנידון למאסר, הפסיק לדבב את דמותו של פו הדב, והתפקיד הועבר לסער בדישי.

(*) אסתי זקהיים – כעת דירקטור ב"אשכולות" ושחקנית, יו"ר שח"ם – ארגון השחקנים בישראל (לשעבר), זכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ע"ש לנדאו – קרא עוד.

כתבה מבוססת אך ורק על תוצאות של פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו ( לחץ כאן לפסק הדין להורידת מסמך (לחץ כאן)).

מדובר בשחקן תיאטרון וקולנוע, מדבב, במאי וזמר אופרה ישראלי, יובל זמיר .

ב 1999 בית המשפט הורשע את זמיר בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים, עבריין מין הגיש ערעור לבית המשפט.

בשנים 1990- 1994 יובל זמיר, עבד בתור מדריך בחוג לדרמה בתיכון עירוני ה' בתל-אביב.

החוג, בהנהלתו ובהדרכתו של יובל זמיר נחשב חוג מצליח, שמשך אליו תלמידים רבים.

יובל זמיר היה דמות נערצת על התלמידים, וזכה להערכה רבה.

בכתב האישום, שהוגש נגד יובל זמיר לבימ"ש השלום בת"א, טענה המדינה כי במסגרת ההדרכה בחוג, נהג יובל זמיר לזמן מידי פעם תלמיד אחד או שניים למה שקרוי "עבודות אישיות".

חשוב לציין: העבודות האישיות נעשו רק עם בנים ולא עם בנות.

בפועל, כך טענה המדינה, נוצלו "העבודות האישיות" ע"י יובל זמיר לביצוע עבירות מין בווריאציות שונות בתלמידים. לתלמידים נאמר כי עליהם לשמור על סודיות, וכי אסור להם לגלות את מה שמתרחש במהלך העבודות האישיות, וכך התאפשר ביצוע עבירות המין לאורך תקופה.

בפועל, כך טוען הסניגור, לא נטען על ידו כי מדובר בקונספירציה.

מטעם ההגנה העידו מספר אנשי תיאטרון אשר סיפרו על נורמות המקובלות בעולם המשחק והדרמה, הגם שבעיני זר המתבונן מהחוץ, יתכן שתראנה חריגות ואפילו בלתי ראויות.

נורמות אלו כוללות לפעמים גם עירום ונגיעות זה בגופו של זה.

אם בכלל חטא יובל זמיר בדבר מה, טוען הסניגור, הרי זה בכך שאימץ נורמות המקובלות בסדנאות, בבתי ספר למשחק ותיאטרון של מבוגרים, ויישם אותן במהלך ניהול החוג לדרמה בבי"ס תיכון, דהיינו – כאשר מדובר בקטינים. אולם מכאן ועד העבירות בהן הורשע – רב המרחק.

חשוב לציין: מדובר בילדים שלמדו בתיכון עירוני ה'.

"אם ניתן היה לסבור שמא תלמיד בודד שיובל זמיר ז"ר לא הגשים את ציפיותיו, פגע בו בדרך אמיתית או דמיונית (הקיימת רק במוחו של התלמיד), התלונן כנקמה או אפילו פירש לא נכונה התנהגות של יובל זמיר, קשה מאד לומר זאת כאשר מדובר במספר מתלוננים, וכל אחד מהם מספר על אירוע נפרד שבו הוא נטל חלק, ולא על אירוע משותף. משום כך מובן הצורך של הנאשם והסניגוריה להתמודד עם ריבוי המתלוננים", ציטוט מתוך פסק הדין.

גם נאמר בפסק הדין: אין ספק, כי העובדה שמתלונן זה או אחר ידע שהוא אינו ראשון, אכן תרמה להחלטתו להעז ולהחשף אף הוא בהגשת התלונה – אלא שיש הבדל מהותי בין עידוד לחשיפה, לבין החלטה זדונית להגיש תלונה שקרית על אירוע שלא היה.

בימ"ש קמא קבע, כי לא הוכח מניע משותף ולא הוכח קשר במובנו השלילי והפלילי של מושג זה בין המתלוננים.

בית המשפט עיין בעדויותיהם של עדי ההגנה אליהם מפנה הסניגור בהקשר זה (הכוונה לעדי ההגנה 5- 7 אסתי זקהיים, רפי ניב, עומרי ניצן). אף אחת מן העדויות האלו אינה מדברת על סיטואציות המזכירות אפילו במעט, את תיאוריהם של המתלוננים.

לכל היותר, יש בעדויות הללו התייחסות לטכניקות המקובלות בעולם התיאטרון,
כגון: פניה אל התלמיד "תביך את עצמך", או אישור כללי לכך, שמקובל שמה שנעשה
בחדרי החזרות "לא יוצא החוצה", טכניקות שבהם עשה שימוש גם יובל זמיר .

הדעת נותנת, כי לו על כך היה המדובר לא היה מוגש כתב האישום.

 

דברים מתוך פסק הדין: אני מהינה, לומר כי אפילו עירום בנוסח עליו העידה העדה אסתי זקהיים:

"כתה שיושבת של 10תלמידים שבהם יש תלמידים המסוגלים להתפשט, 'והם מגיבים עם עצמם בסדר והכתה מגיבה בסדר', לעומת שחקנית שמתחילה לבכות מיד עם תחילת ההתפשטות ואז העניין נעצר".

ספק אם היה מביא להגשת כתב אישום (בוודאי לא בצורתו הנוכחית), בהבדל מנקיטת אמצעים אחרים. שלא לדבר על דבריו של העד רפי ניב האומר, כי: "אם תיכוניסט בי"א או י"ב במהלך עבודה במחזה…

היה באיזה שלב, מסיר חולצה ו/או פותח מכנסיים ונשאר עם תחתונים לא הייתי נופל מהכיסא… הייתי עוצר את זה בשלב שלפני עירום מלא אבל לא הייתי נופל מהכיסא" (עמ' 310).

איך ניתן לקשור בין תיאור כמעט סטרילי זה, לבין המעשים המיוחסים ליובל זמיר – לסניגור פתרונים.

מתוך פסק הדין: נראה לי, כי דווקא העובדה שמדובר במעשים מיניים של ממש, משמיטה את החשש לעלילת שווא מחד גיסא, ומסבירה גם את ההיסוס והשיהוי בהגשת התלונה מאידך גיסא.

בימ"ש קמא לא דן בנפרד בשאלה האם גם באשר לעבירות באישום זה התקיים יסוד המירמה באשר למהות המעשה. ומשום שמדובר במעשים שלא הוצגו "כתרגיל" לשיפור יכולת המשחק, שמא לא נתקיים יסוד זה.

בימ"ש קמא הטיל על יובל זמיר 6 שנות מאסר מהן 4 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. בימ"ש נמנע מהטלת קנס או פיצוי כספי בהתחשב במצבה הכלכלי של משפחת הנאשם. אין ספק שתקופת מאסר של 4 שנים היא תקופה משמעותית.

ציטוט מתוך פסק הדין: "ניצולו של ביה"ס, וההוראה באחד החוגים בו, למילוי מאווייו המיניים של יובל זמיר (או כל מורה אחר), יש בו משום עיוות מוחלט של כל עיקרון שניתן להעלות על הדעת.

ניצול ההילה האישית של יובל זמיר וההערצה שרחשו אליו התלמידים, כדי להסוות ניצול מיני והלבשתו במעטה של עבודה תיאטרלית לגיטימית – יש בה בעיטה בכל עקרון חינוכי ואנושי. ההשלכות שיש לכך אינן רק על המעורבים בפרשה אלא על כל ציבור התלמידים והמורים בביה"ס ובכלל.

זאת לצד החומרה שבעצם העבירות, ההשפעות שכבר ידוע עליהן, ואלה שאולי
תופענה בעתיד. בהודעת הערעור כתב ב"כ של יובל זמיר כי העונש שהטיל המחוקק על עבירות אלה הוא 4 שנות מאסר, שעל כן החמיר בימ"ש קמא עם יובל זמיר .

דומני כי בכך לא דק הסניגור פורתא בלשון המעטה. העונש על עבירה לפי סעיף 348(א) בקשר עם סעיף 345(א)(2) הוא 7שנות מאסר.

העונש על מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(א) לחוק הוא 5שנות מאסר ולכל אלה מצטרפת העובדה כי מדובר ב- 4אישומים שונים.

זיכויו של יובל זמיר מהוראת חיקוק אחת באישום הרביעי, דהיינו: מעבירה על פי
סעיף 348(א) בקשר עם סעיף 345(א)(2) לחוק, אינו משנה את התמונה, ולא נראה לי, כי יש לכך השלכה על הענישה.

אציע, איפוא, לחברי לדחות גם את הערעור על העונש.

השופט ז' המר: אני מסכים."

בשנת 2003, לאחר שישב 3 שנים בכלא צלמון, שוחרר לתקופת שיקום, במהלכה התגרש ויצא מהארון.

בתום תקופת השיקום חזר ללמד משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב, ובמקביל החל לביים בתיאטרון הסימטה ובאופרת הפרינג'. לאחר תקופה חזר לשחק בתיאטרון הקאמרי. הוא שיחק ב"כנר על הגג" והחל לשחק במחזמר "קברט" עד למותו ב-21 בדצמבר 2011.

נפטר עקב סיבוך מחלת הסוכרת, בגיל 48.

 

 

 

מאמרים נוספים